English תנאי שימוש הודעות מפת האתר פורום צור קשר דף הבית  
דף הבית דעות צור שיזף

ביקורת נוקבת על רן פקר החומד את פיסת הנדל"ן של המרכז לחקלאות ימית ועל הנזקים של הבנייה המוגזמת לתיירות מאת צור שיזף

http://shezaf.net/zope/home/he/1/1136723230

סוף הדרך מותה של מדינה  

זה ספר מסע אל הארץ האלימה והפחדנית שאנחנו חיים בה. שתפיסות היסוד שלה שגויות, שהטיפול במשאביה רשלני, שמזלזלת באנשיה רק בגלל שהם שם ותמיד חיה בעתיד תוך הזנחת ההווה וחלוקתו למקורבים. זה מסע אל האתוס, הפתוס והמיתוס הציוניים. אל המפעלים הגדולים שהקמנו והם מתפקדים, על המדינה בתוך מדינה שאנחנו בונים פה כל יום באי התאמה לנתונים הטבעיים שבורכנו בהם. יש לנו הכל. אנחנו מבזבזים בלי הפסקה.


 עיר זונה . אילת וכלובי הדגים

בשמונה בבוקר פניתי מזרחה בכיכר התנועה העמוסה שמדרום לשדה התעופה של אילת ונסעתי דרך אזור המלונות הגדול והמחניק לכיוון הגבול הירדני. בקצה הכביש פניתי על דרך אבנים שחורה ומשומנת אל הים. הדרך המחורבנת הובילה אל חלקת החוף הטבעית האחרונה של אילת שעליה עמדו כמה קראוונים של פליטי תרבות שגרים בקצה ערימת המלונות הצפופה, על שפת המלחה המזרחית של אילת. במקום בו נגמר החוף הישראלי היו כמה קונטיינרים. העורף היבשתי של כלובי הדגים. לאילת, עיר שבורכה בטבע ובנוף, שנשימתי נעצרת בכל פעם כשאני פותח חלון באחד מהשיכונים הדפוקים שהוקמו בה בשנות החמישים, היה מזל רע מהרגע שהוקמה. אף אחד לא חשב עליה במושגים של נוף ושל יופי. היופי פה כל כך פראי עד שאפשר היה להתעלם ממנו בהרגשה שהכל ילך. וכמעט הכל הלך פה- צפוף וללא התייחסות לנוף ולסביבה. אבל אותו דבר שאפשר להגיד כמעט על כל מה שהוקם פה מ-1948. או שהרסנו המון דברים מוצלחים שהיו כאן עד אז או שהקמנו מחדש במו ידינו בהרגשה של דחיפות, זילזול וגאוותנות דברים מחורבנים במקומות שיכולנו לבנות מצוין את מה שרצינו. אבל האם ידענו מה רצינו? האם יש לנו מושג מה אנחנו רוצים? הנשימה נעצרת אם רואים מהחלון את ההרים האדומים שבמזרח ואת הים. במקומות שבהם אי אפשר לראות את הים וההרים – הנשימה נעצרת בגלל המחנק. אבל במקומות שבהם אפשר לראות הרים וים, הנוף מנחם. ואפשר לשכוח את העיר ולהביט בים. כי אילת היא החלום הישראלי של ארץ לעולם לא. של עיר הנעורים והשחיתות הנצחיים. במקום בו מזג האוויר מבטיח שמים כחולים וים צלול והרים אדומים - שחורים שמכחילים בשקיעה. אילת. רק השם גורם לגעגוע. אילת היא הקצה. הטופ. פסגת היצירה הישראלית המחורבנת. במקום היפה ביותר בעולם הקימו את החרא הגדול והדפוק שיש. וממשיכים בכל הכוח. שמוליק משיח, איש גדול עם תווי פנים כבדים, עמד על חרטומה של סירת מנוע ומסביבו עמדו קבוצה של גברים צעירים שהביאו את קציר הבוקר של הדניסים אל היבשה. "לירן ידאג לך." הוא אמר כשעליתי על סירת הגומי החסונה שגמעה בשיוט את המים הבריכתיים של ראש המפרץ אל הנחתת הישנה שהיא ספינת האם והבסיס הימי של "דג סוף", החברה הפרטית של חוות הדגים שנמצאת מאה מטרים מערבה מהכלובים של "ערדג" – חוות הדגים של קיבוצי הערבה. חקלאות ימית אינטנסיבית. מסיפון הנחתת הבטתי בחוף. חומת המלונות שבנויים קרוב מידי לים כגוש גדול עם גב לא מאוורר, השיכונים המכוערים שמטפסים על ההרים, הקניון שנמצא על קו המים בסתירה לחוק, הדוכנים העלובים שהציבה העירייה וחוסמים את הטיילת הדפוקה של אילת בין הקניון למלונות. כל אלו הם נזק סביבתי. וכל אלו ניראו קטנים וכמעט אנושיים מול העתיד האילתי הקרוב - המלונות שייבנו על השטח הפתוח, האטרקציות התיירותיות המגאלומניות שמקדם רן פקר והשכונות החדשות של אילת שתבנה משפחת דנקנר על שטחי בריכות המלח ושדה התעופה. אילת רקובה ומושחתת על ידי מכונת כספים משומנת, מלונאות שסוחטת תמריצים ותאוות פרוייקטים עתידיים מגאלומניים שיקברו סופית את העיר. אם עד היום היתה אילת מונחת על קו המאזניים – עושה רושם שהיא עומדת להיות מונחת על שפת הים וכדרך המפיונרים, רגע לפני או אחרי ההוצאה להורג, ייצקו אותה בבטון. אבל אצלינו לא תהיה אפילו הנחמה שהיא תטבע לקרקעית המפרץ - ישאירו אותה על החוף – מציבה מדכאת לדורות שיבואו. כלובי הדגים הם לא את הסיפור כאן. הם הסחת דעת, לא יכולתי להחליט אם היא מתוכננת, מטומטמת או תמימה. פתאום היה נדמה לי שהמתקפה על כלובי הדגים היא סוג של צדקנות ירוקה. יכול להיות שהם מזיקים לשונית וכניראה שלא, אבל הרבה יותר קל לגרש אותם מלמנוע הקמת מלון אחד. או לחליפין להסתכל על אילת ולתכנן אותה מחדש בפחות כסף משיעלה הסיוע הממשלתי להוציא את כלובי הדגים. אבל מכיוון שהרגשתי לגבי אילת וכלובי הדגים יכולה לנבוע מבטן שאכלה קש הרבה שנים, רצתי גם לראות בעין מה על מה המלחמה ונסעתי אל הכלובים. "הבאת ציוד צלילה?" שאל לירן. הוא היה בחור צעיר בוגר חיל הים ואהב את העבודה שלו שהיתה לצלול כמה פעמים ביום ולראות שהכל בסדר. "מסיכה ושנורקל." אמרתי. "בחור מסודר", הביט בי לירן בחשד. "אני אסדר לך משהו. מתי צללת לאחרונה?" במטבח שהיה גם חדר האוכל הקטן של הנחתת ישבה יעל, הביולוגית של הכלובים, עם ערימת דפים. "הבאתי לך את הדו"ח של הועדה הבינלאומית." "קראתי. תודה. אם מה שהם אומרים נכון שאתם מעלים בין אחוז לחמישה את הנוטריינטים במפרץ, אז אתם צריכים לעוף מפה מחר." "אם היינו הגורם היחיד-" אמרה יעל, "אבל יש פה שלושה נמלים ישראלים, מצפה תת ימי, תיירות, ארבעה נמלים בצד השני עם מזח פוספאטים פעיל וזרמים שבאים מכל הכיוונים ולהאשים דווקא אותנו?" הכל נכון והיא התייחסה רק למה שטבול בים. אבל היה עוד משהו קטן שכולם מתעלמים ממנו כי הם בתוכו- אילת. ב-1990 היו באילת 30,000 תושבים. ב-2005 כמעט 56,600. העיר הכפילה את עצמה תוך 15 שנים. כששמים את שני הגרפים – של צפיפות האוכלוסיה באילת ושל דעיכת השונית, יכול להיות שלא צריך להכניס את כלובי הדגים. אבל הנתון הופך להיות לעוד יותר מדהים מכיוון שעל פי האתר של עריית אילת , רק 13% מתושביה גרים בה יותר מ-20 שנה. עוד 18% גרים בה 10 שנים והשאר, כמעט 70 אחוזים, הם חדשים. זאת אומרת עיר בלי אנשים, שאף אחד לא אוהב אותה, שאנשים באים והולכים כי אין בשביל מה להישאר, שמנצלים אותה, סוחטים וממשיכים הלאה. עיר זונה. אנחנו, הבני אדם, הורגים את השונית. כמו את שאר הסביבה. יכול להיות שהכלובים עוזרים. אבל אנחנו, בכוח הפיתוח בר הקיימא שלנו, מצליחים לא רע עם כלובים ובלי. "האמת," אמרתי "שהנימוק הכי חזק נגד הכלובים הוא זה שאתם מחדירים לפה מין ימתיכוני שהוא זר לסביבה." "זכרים שלא יכולים להתרבות." אמרה יעל, "הדניס עושה את המסלול המיני ההפוך של חילופי המין, אתה בטח מכיר את דגי השושנון שבוקעים כנקבות וכשהזכר נעלם, אחת מהן הופכת לזכר. אצל הדניס כולם בוקעים זכרים ובגיל שנה וחצי הופכים לנקבות ואז מתרבים – אנחנו מוציאים אותם מהמים לפני. ויש עוד סיבה טובה לזה שהם לא יכולים להתרבות פה. ים סוף הרבה יותר מלוח מהיום התיכון. בים התיכון המליחות היא 25 PPT כאן 40. הם לא יכולים להתרבות במליחות כזו. הם גם לא יכולים להתרבות בים שהחום שלו פחות מ-28 מעלות צלזיוס. וים סוף, כים טרופי, הטמפרטורה שלו לא עולה על 23 מעלות לאורך כל השנה. הם פשוט לא יכולים להתרבות מחוץ לברכות הגידול שעל החוף. לפני שנה היתה לנו בריחה מהכלובים והם כולם שחו לחוף, כי ככה זה דניסים, הם שטים לחוף ושם כולם דגו אותם. אם הם היו כזו סכנה והיו מצליחים להתרבות – היו עכשיו להקות דניסים במפרץ. ואין. הם לא יכולים להתרבות פה. לכן יש מעבר של דגים מים סוף לים התיכון דרך תעלת סואץ ולא להפך." "נזקים לשונית?" "תקרא את הדו"ח. יוסי לויה הסתמך על שני חתכים של 10 מ'. הוועדה קבעה שזה לא מספיק." זה לא היה מדויק. ראיתי את החתכים שעשה פרופסור יוסי לויה. הוא עשה סידרה מקיפה של חתכים לרוחבה ועומקה של השונית. "אבל אין שום הוכחה שהכלובים מזיקים." "אז למה?" "נדל"ן" אמר שמוליק משיח. "אתה רואה את הגדר המושקעת שנושקת לגדר שלנו? אנחנו יושבים על שטח שבתוכו יש מתקן משאבות של עריית אילת, כל מה שאנחנו תופסים זה פחות מחצי דונם, אבל מאחורינו וצמוד אלינו יש כבר גדר ליום שנסתלק מפה. כדי להקים פה עוד מלון או עוד אטרקציות. הבעלים הם בדרך כלל משקיעים לא מהארץ, ומי עובד במלון? עובדים זרים. התיירים הישראלים לא מוציאים את האף מהמלון כי המלון רוצה להחזיק ולמכור להם הכל בפנים ובשביל זה רוצים להעיף אותנו שאנחנו, עד כמה שאני מבין, לא גורמים נזק, מפרנסים 150 משפחות ישראליות ומאכילים את הישראלים בדגים." "ואם תעבירו את התשתית הקרקעית שלכם לנמל אילת?" "הצענו את זה." אמר שמוליק. "ו-?" "לי זה ניראה שהתהליך כבר יצא משליטה, שהמאבק כל כך חם עד שרוצים להעיף אותנו בכל מחיר." "מי?" "מוריס קהן. הבעלים של המצפה התת ימי, שהוא מצפה מאוד נאה, אבל את האלמוגים והדגים הם אוספים בכל המפרץ. שוברים, שודדים והורסים וחלק כמובן מת בדרך. אבל זה בסדר כי הנזק שהם גורמים זה בשביל התיירות. הוא לא יכול לראות אף אחד שמשתמש במים של המפרץ חוץ ממנו. הוא גם זה שעצר את הקמת שונית הטורפים הימיים שרצו להקים לידנו. כדי שלא יהיו אטרקציות ימיות אחרות חוץ ממנו." מוריס קהן, אחד האנשים העשירים בארץ, הבעלים של 'אמדוקס' (והמצפה התת ימי) מממן את "צלול" שנילחמת בכלובי הדגים "ומכתב המדענים הישראלים שקורא להוציא את הכלובים מיידית מהמים?" "כל הנתונים ידועים." אמרה יעל "הוועדה התייחסה לשאר הדברים האחרים שמשפיעים. זה נכון שהביוב כבר לא זורם לים חוץ מגלישות אבל זה קרה לפני לא הרבה זמן וגם את מזח הפוספאטים סידרו לפני חצי שנה. כלובי הדגים נמצאים כאן 11 שנים, מ-1993. לפי זה השונית לא היתה צריכה להיות קיימת." ביום לפני שנסעתי לאילת ישבתי עם אביגדור אבלסון, דוקטור לביולוגיה ימית, ג'ינג'י עם פרצוף של שודד ים, שלמד שנה מעלי באוניברסיטת תל אביב. ביקשתי להיפגש איתו, כי למחרת היום עמדה הוועדה הארצית לתיכנון ובניה לדון שוב בנושא כלובי הדגים במפרץ אילת. אייל רותם, אחד מבעלי חוות הדגים, שלח לי בדואר האלקטרוני את חוות הדעת של המומחים הבינלאומיים ולכן התקשרתי לאביגדור, שבאופן טבעי מייצג את השונית. למרות שאני בצד של האלמוגים והים, ניראה לי יותר ויותר שאף אחד לא יודע כלום ושכולם מקשקשים בקומקום ושעמותת "צלול", מובילת המאבק נגד הכלובים, שאביגדור היה אחד מהחותמים על מכתב שפרסמה נגדם, היא אחד הגופים הכי פחות בהירים בהם ניתקלתי. אבל אולי אני עושה להם עוול כי הם עיצבנו אותי באופן אישי כשלא צייצו מילה כשהניחו את צינור הביוב המיותר של השפד"ן בליבה של יפו. מעדיפים צינור על הזכות האלמנטרית של אנשים שלא ידרסו להם את כיכר העיר ויכבידו על חייהם. "אז יש סכנה לשונית?" "לא הוכח שיש שום נזק ישיר." הודה אביגדור "אבל אתה יודע שבדו"ח המומחים כתוב שחוות הדגים מוסיפות אחוז עד חמישה אחוז נוטריינטים לגוף המים של המפרץ – " נוטריינטים הם הזרחן, החנקן והפחמן. החנקן והפחמן הם מאבני הבניין של החיים על פני כדור הארץ. אי אפשר בלעדיהם, אבל כמו במקרים אחרים, אם בעלי החיים מפרישים יותר מידי מהם – הם מכבידים על הסביבה והופכים אותה למשהו בלתי ניסבל. זה הנתון הכי משמעותי שעליו עמדה וועדת המומחים הבינלאומית שהזמינה ממשלת ישראל. "זה המון-" "אם הם אומרים-" אמר אביגדור. "זה נשמע קצת גדול על החוות - למפרץ יש בכל זאת אורך של 180 קילומטר, רוחב ממוצע של בערך 25 ועומק ממוצע 300-400 מטרים. ואז אם הן כן –זה נזק עצום." "לא נמצא נזק באלמוגים שאפשר לשייך אותו לחוות. להיפך כשאתה צולל ליד הכלובים אפשר לראות שיש שם גן עדן לדגי בר." אמר אביגדור במפתיע. "אז?" "יש נזק בדי.אן.אי של אלמוגים בקרבת הכלובים. את זה הוכחנו ומזה התעלמו." "אבל אין אלמוגים בחוף הצפוני – זה מרחק של ארבעה קילומטרים עד השמורה-" "הנזק קיים בדי.אן.אי של אלו שגדלים מתחת לחוות. ואמרתי לך שאני לא חושב שאפשר להוכיח נזק שניגרם על ידי החוות לשמורה." "אז?" "לאף אחד אין מושג כי אף אחד לא ניטר אף פעם. יכול להיות שצריך לעקוב כמה שנים ולראות. הכי נכון זה להוציא את הכלובים בהדרגה כי יכול להיות שיש נקודת איזון שזה לא מפריע אלא תורם לים." "כמו המושבים והקיבוצים שהמזבלות שלהן משמשות כתחנות האכלה והזנה של חיות בר שהאוכלוסיה שלהן גדלה?" "יכול להיות." "אז החוות לא מזיקות?" "את זה ממש לא אמרתי. תיראה, אני צולל בשמורה מ-1980 ויש ירידה בשמורה. האם החוות אחראיות לכל הנזק? אני מניח שלא. אבל אני בהחלט חושב שיש להן חלק. ואתה צריך לדבר עם יוסי לויה ועם לב פישלזון." "ו'צלול'?" "אין לי מושג מה האינטרס שלהם. הם לא חכמים גדולים." נסעתי לאוניברסיטת תל אביב. שדירת בנייני מדעי החיים הבוטניקה ובניין רפואה, שנבנו כמבצרי בטון בשנות השבעים של המאה ה-20, הם בניינים מוזרים וקצת אפלוליים. אני מחבב אותם בגלל האנשים שבתוכם אבל כארכיטקטורה הם שייכים לסוף התקופה המודרניסטית של הבטון החשוף, מעניין אבל לא בהכרח יפה, יעיל או נעים. מזל שאנשים שחוקרים ביולוגיה מודעים לסביבה אבל לא לבניינים שהם עובדים בתוכם. שיכון הביולוגים והרופאים לעתיד בתוך בטון היא ההוכחה שאנשים, גם אלו שהם אינטלגנטים עם תעודות, פשוט לא שמים לב איפה הם חיים. פרופסור יוסי לויה ישב מאחורי שולחן גדול בחדר ספון בספרים. "באוסטרליה-" הוא אמר, "הפוליטיקאים רבים מי ישמר את השונית ששם על כל אלפי הקילומטרים שלהם, יש 400 מינים, ולנו, בשלושה קילומטרים שלנו (שרק קילומטר וחצי מהם שמורה), יש 100 מינים. הצפיפות אצלינו יותר גדולה ולמרות העושר הזה, אנחנו צריכים להסביר למה צריך להגן על השונית. יש לנו את שונית האלמוגים הצפונית ביותר ועם אחוז המחקרים הגדול ביותר בעולם. ובשונית הזו, בין 1986 ל-2004 יש ירידה של 68% בכיסוי ו-60% במושבות." הירידה החלה כבר בין 1969 ל-1986 . אז זו היתה ירידה קטנה. שקיעתה של השונית החלה ב-1986. עוד לפני הופעת הכלובים. אבל אז החלה אילת להתפתח הבוננזה התיירותית. סיני ניתנה למצרים ב-1982. ב-1986 כבר החלה אילת לגדול ולקבל יותר תיירות מכפי שהיתה מסוגלת לספוג. "מה קרה לאלמוגים בשמורה?" "לפני 3-4 שנים התחילו להופיע בהם מחלות והם מלבינים משום התחממות המים וסילוק הזואקסנטלות." זה לא קורה רק באילת. לכל אורך החוף של סיני יש תופעות דומות. ההלבנה היא תופעה עולמית. השונית מורכבת מאלמוגים. אלמוגים הם בעלי חיים ישיבים, דו-שכבתיים, המשקיעים סידן בעזרת אצות שיתופיות (זואוקסנתלות) בתהליך הפוטוסינתזה. האלמוגים זקוקים למצע סלע להתיישבות ולפיכך לא יתפתחו בחוף חולי. לכן אין בחוף הצפוני של אילת שוניות אלמוגים. אבל אם עולה העכירות – הזואקסנטלות, האצות השיתופיות, לא יכולות להטמיע חמצן ולבנות את האלמוג והאלמוג נחלש, הופך להיות פגיע למחלות ומת. זו הטענה הגדולה נגד כלובי הדגים – שהם מעלים את עכירות המים. "החוות?" "החוות תורמות למים כל שנה 300 טון חנקן ו-50 טון פוספאט. אתה צריך לזכור שעד 1995 גידלו בסך הכל בסביבות 450 טון דגים בשנה. היום הם מייצרים כ-3000 טון בשנה. רפול, כשהיה שר חקלאות, אישר לחוות להגדיל את ייצור הדגים כשהופסקה הזרמת הביוב הגולמי של אילת לים והועברה למכון טיהור. ב-1994 הצטרפה החברה הפרטית. לפי הילל גורדין (שהוא האחראי על החקלאות הימית והיה מנהל השלוחה הדרומית של המכון לחקר ימים ואגמים וחבר קיבוץ יוטבתה שהם מבעלי ערדג), חוות הדגים מייצרות פוספאט וחנקן כמו ביוב של עיר בת 70,000 תושבים. פשוט החליפו את צינור הביוב הגלוי של אילת שהזרמתו הופסקה לים ב-1995, בצינור ביוב תת מימי שפולט חנקן ופוספאט. " "סיפרתי ליוסי על השיחה עם אביגדור שאמר שיכול להיות שתהיה נקודת איזון בין הכלובים והים. "אין זמן לניסוי!" הוא אמר. "העליה של החנקן והפוספט היא תוצאה ישירה של כלובי הדגים. האוייב מספר אחד לאלמוג הוא האצה, יש נוטריינטים, יש עליה באצות." "חכה רגע," בקשתי, "תן לי להעלות תפיסה אחרת – שבה השונית הולכת ונעלמת בגלל שאילת גדלה מהר מידי. שהעיר הזו הולכת לגדול עכשיו פי שניים ופי שלושה עם העברת שדה התעופה, בניית שטח בריכות המלח שנמכר באופן שערורייתי למשפחת דנקנר, הקמת המיזם של דינסנילנד שרן פקר ואקווריה עובדים עליו- אם יהיו באילת 100,000 או כפול אנשים – אולי תצליח להעיף את הכלובים – אבלל שום דבר לא יציל את השונית כי העיר תהיה גדולה מידי על ראש המפרץ. אתה בטוח שהשונית, שהיא במרחק של ארבעה וחצי קילומטרים נפגעת מכלובי הדגים? הביוב של המלונות המצרים בסיני שמזרימים את שלהם לים, הנמלים, האבק, הפעילות האנושית לא יכולים להיות גורמים בעצמם?" "אני מומחה לאלמוגים." אמר יוסי לויה "והפגיעה באלמוגים קורית בשונית. ברור שאין לנו מספיק ידע מחקרי. כמדען, אין לי הוכחה ישירה, אבל השאלה היא האם אני יכול לחכות? Can I afford it? אין אפשרות למדוד את יכולת הנשיאה של המפרץ. אי אפשר למדוד את זה בכוס מעבדה. כמו שאי אפשר למדוד את השפעת האוכלוסיה באילת על השונית. בחורף יש ירידה של גופי מים קרים לעומק של 500 מטרים ועליה אנכית של נוטריינטים שגורמת לפריחת אצות ותמותה של אלמוגים. זה קרה פעם אחת ב-1992. באפריל 2004 היתה שוב פריחה של אצות. אריק דימנט, מהמכון לחקר ימים ואגמים, גילה שמחלה בשם מיקרו-בקטריום, התפשטה מהכלובים לדגי הבר. 40% מדגי הזיגנוס חלו במחלה הזו. השונית היא בדמי, יכול להיות שאני לא יכול להוכיח הכל, אבל אני לא יכול לחכות. ב-1969 כיסו אלמוגי האש 81.5 אחוז משולחן השונית שפונה לים, ב-2000 נשארו מהם רק 24%. לקחנו אלמוג בשם סטילופרה וגידלנו אותו מתחת לכלובים. בוקי רנקביץ' מהמהכון לחקר ימים ואגמים בדק כמה ביציות האלמוג מייצר הוא ייצר הרבה יותר. אנחנו בדקנו את אותן התוצאות והגענו למסקנה הפוכה – שלמרות שיש להם יותר ביציות, הם מייצרים פחות אלמוגים. יש פגיעה בהפריה." זו הפגיעה ב-DNA עליה דיבר אביגדור. "אין קשר בין השונית לכלובי הדגים." אמר בוקי רנקביץ' באופן חד משמעי. "ראית את הדגים ואת השונית שפורחת מתחת לכלובים?" "ראיתי שם אבו נפחות שעוד מעט תוכל לשתול בתוכם כלוב דגים." "והם כולם נולדו שם." אמר בוקי בגאוה. "זה הולך ומתדרדר," אמר יוסי לויה "מתי זה יקרוס? בארבע השנים האחרונות יש ירידה של 50% בכיסוי החי. אנחנו במצב של גסיסה." ואז הוא אמר את מה שאומר מדען שחוקר. את האמת: "אין לי הוכחה ישירה שהכלובים הרגו את האלמוגים, באמצעים שלי אני לא יכול לענות מהיום למחר וייקח לי 10 שנים. אבל יש הרבה עובדות שמראות נזק של פוספאט וחנקן – שגורמים לגידול מהיר של אלמוגים אופורטיוניסטים מתחת לכלובים, הם גדלים מהר, מתרבים לא טוב ומתים מהר." התקשרתי לניר פאפאי, מי שאחראי על החופים בחברה להגנת הטבע. אמרתי לו שאני לא חושב שהחוות הן שהורגות את השונית ושהמאבק נגדם הוא מאבק שמסיט את המבט מהנזקים והאסונות האמיתיים של אילת. "זה אידיוטי" אמר ניר פאפאי. "בכל מקום אחר חובת ההוכחה היא על המזהם וכאן אנחנו צריכים להוכיח שהם מזיקים. אני סומך על לויה, הוא הפרופסור לביולוגיה. למה שאסמוך על חוות הדגים? ואפילו אם אין לנו מושג אם החוות פוגעות בשונית או לא, הזהירות המונעת מתבקשת שהם לא יהיו שם. אתה יודע שהם חרגו ב-30% מכמות הדגים שהם התחייבו אליה? נהיית כמו דליק?" "לא" אמרתי. "כישורי המשחק שלי ירודים. ואני לא בטוח שהם לא מזיקים, מצד שני אני לא בטוח שהם לא מועילים ומה שאני בטוח שהם מגינים על החוף הזה מפני הפיתוח התיירותי שהוא הרבה יותר מזיק, דורסני ואלים מהדניסים. האם יש לך מושג הסיפור עם המלונות שמחכים שהם יתפנו? שמעת על פרוייקט אקווריה שרן פקר מריץ וטוען שכל המשרדים כבר אישרו אותו ושהמדינה מתכוונת לתמוך בו ב-47 מליון דולר?" כשבררתי מהן האטרקציות התיירותיות שאמורות להיבנות מצפון לחוות הדגים, על השטח הפתוח האחרון של אילת, הגעתי לרן פקר. טייס וותיק שמנהל חברה בשם 'אקווריה' מהקומה ה-13 ברחוב מדינת היהודים בהרצליה פיתוח. 'אקווריה' היא חברה ישראלית שמייצגת משקיעים זרים ומריצה את המיזם שהולך להיות בין חוות הדגים לקיבוץ אילות. למלא את החלק הירוק האחרון של אילת. החום בעצם – המדברי הפתוח של ראש מפרץ אילת. חוץ מהשטח שבו נמצאות בריכות המלח שמפעילה משפחת דנקנר מצפון לשדה התעופה. אבל משפחת דנקנר, אותה אחת מעתלית, תמצא את הדרך לממש את נציב המלח לקוביית זהב שבנוף האילתי תיראה בטון ואספאלט. בזמנו אמר אהוד אולמרט, שר בממשלת ישראל, שהמדינה לא ידעה מה לעשות עם הקרקעות ופנתה למשפחת דנקנר שתעזור. טומי לידסדורף, האדריכל שמתכנן את ביצת הזהב עבור משפחת דנקנר גיחך כששמע את דברי השר. אני רציתי לבכות. רן פקר הוא איש נמוך ונמרץ. מטייס קבע בחיל האוויר הישראלי הוא הפך לשליח משרד החוץ בלוס אנג'לס, קושר קשרים עם הקהילה האמריקנית. רגל ארוכה היא רגל הביטחון. פקר הוא נציגם של אנשי עסקים שלא רצה לנקוב בשמותיהם. הוא סיפר לי שבנק אוף אמריקה אישר להם את ההלוואה הגדולה שהם מבקשים אבל הם לא ייקחו אותה משם כי יש בנקים אחרים שיעמידו את הכסף הגדול לטובת הפרוייקט הרבה יותר בזול. אבל מכיוון שאני לא יודע מיהם הכרישים הגדולים שעומדים להשתלט על מאות דונמים באילת ולבנות שם מיזם תיירותי בסדר גודל של דיסנילנד ולאס ווגאס, ומכיוון שאם רן פקר אומר אמת והמדינה התחייבה להשקיע 27.5% בפרוייקט, כי אז אחת השיטות הפשוטות בעולם זה לבוא עם מכתב שמבטיח כסף ממדינת ישראל – גוף אמין לכל הדיעות, ולהשתמש בו כערבות לסכומים הבאים. הבעייה היחידה שלי עם גופים עלומים שאף אחד לא מכיר היא שכבר שמעתי על סיפור כזה. סיפור שקרה לי ממש מול העיניים בתל אביב במהלך 2003, במרכז תל אביב, גם שם היה משהו קיים שהפריע ליזמים. שם במקרה זה היה שוק האומנים של נחלת בניימין. לחברה קראו 'רדלנד', היא היתה רשומה בפנמה ואף אחד לא ידע מי היא ומה היא חוץ מהנציגים הישראלים שהצליחו לגייס לצידם את עריית תל אביב שהיתה להוטה לאשר להם את כל התוכניות. החברה, מינתה את יו"ר וועד השכונה ליחצנ"ית החברה. אין דבר חכם יותר מהצעת ארוחת חינם לכלב שמירה. ומייד החלה החברה להפיץ את השמועה שהרחוב הוא שלה. החברה גם הקימה חברת בת שלה קראה: "מנהלת מדרחוב נחלת בנימין". רעיון שאילו לא היו לו יישומים חצי חוקיים, היה יכול להעלות חיוך. למה לא למשל חברת עריית תל אביב? או למשל חברת מדינת ישראל? בהתחשב בכך שהמדרחוב היה לפני החברה האנונימית שמורכבת מיזמים שונים שאינם מוכרים לציבור, מעיד ניכוס השם על נסיון להחדיר לראשי השלטון ולהפיץ בציבור שמדרחוב נחלת בניימין והחברה הפרטית הם אותו דבר. בדומה ל'ישראל 10', 'העיתון של המדינה' או 'הבית של כולנו'. אלא שמול ניסיון ההשתלטות הבוטה, עמד ועד אומני מדרחוב נחלת בנימין. הם בדקו למי באמת שייך מה, וכך התברר שהחברה שניסתה (בעזרת גורמים בתוך העירייה) להגיד שהמדרחוב הוא שלה, הצליחה בסך הכל לרכוש חלקים מתוך 5 מבנים ברחוב. ומה מזיקה חברה שרוצה להשתלט על שכיית חמדה? מזיק הרעיון שיש לאנשים כאלו שמתוקף היותם בעלי ממון ינהלו את המדרחוב וישנו אותו. כמו שאמר דניאל יופה בונה צעצועי העץ במיבטא האיטלקי שהביא מארצו של ג'פטו לפני 12 שנים – "הם רוצים להפוך את הזמיר האמיתי לזמיר מכני – נכון שהזמיר המכני לא מחרבן, אבל גם השירה שלו לא משהו". ניסיונות עמותת אומני המדרחוב לברר מי החברה ומי בעליה, הובילו לגוף אנונימי שרשום בפנמה. החברה האנונימית פירסמה שיש לה תוכניות מקיפות לאזור נחלת בניימין. בדומה לתוכניות הגרנדיוזיות של רן פקר ו'אקווריה'. תוכניות שהעירייה באופן רישמי לא אמרה מעולם שהיא בעדן, אבל על סמך הבטחות מנהליות, הצליחה החברה לגייס 70 מליון שקלים מהבנק לפיתוח התעשייה. כמו ההבטחה המנהלית של המדינה לרן פקר ל-27.5% מימון. במקרה של 'אקווריה '– הם הציגו כבר תוכניות והגיעו להסכמות עם רשות שמורות הטבע. ועכשיו הם יכולים להראות שהם בעלי הבית ושהגופים שאמורים להגן על הסביבה הם בעדם. דמוקרטיה היא הדרך בה בחרו להתאגד החלשים על מנת שהבריונים וחסרי המוסר לא יידרסו אותם. זו ברית החלשים. ולכן מחפשים תמיד החלשים לבחור שליט חזק, רודף חוק ובעל מוסר. וזו הסיבה שכל מי שהוא בעל זרוע ובעל כסף או שררה שונא את הדמוקרטיה ומשתדל לעקוף אותה ואת חוקיה ולתמוך באיש שלו כדי שזה ישרת אותו ולא את הברית. נדלניסטים רוצים כסף. לא איכפת להם מכלום. אבל מה עם עריית תל אביב, עריית אילת, ממשלת ישראל – שליחי הציבור שמינינו שיגנו עלינו? התהליך הקטן של נחלת בנימין יכול ללמד על השילוב האפור, שאם לא נשים לב אליו ונילחם בו בחרי אף, ייקח מאתנו את החסדים הקטנים שמחזיקים אותנו, את הים, את המדבר את השטחים הפתוחים, את העתיד. באילת אין עמותה ברמה של אומני מדרחוב נחלת בניימין. גם אין לה מסורת וגאווה עירונית כשל תל אביב. אילת היא עיר מוכה. פגר מובס שמשנות השבעים ובעוצמה מוגברת מ-1982, עם נטישת סיני, הפכה להיות יעד לכל מי שרוצה לעשות כסף גדול, חומד והורס את העיר. "אני מודה שיש משהו שאני לא יכול לשים עליו את היד." אמר שי טכנאי, רכז שמירת טבע של החברה להגנת הטבע בנגב. "אבל יאמר לזכותו של רן פקר שאין אבן שהוא לא הפך. אותו אי אפשר יהיה להפיל בפאול טכני." כששוחחתי עם רן פקר הוא דיבר על שטח המחלוקת. רוב השטח שעליו רוצה הקבוצה שנציגה הוא רן פקר להקים את דיסנילנד שייך לקיבוץ אילות. קיבוץ אילות לא רוצה לוותר על השטח שעליו נמצאים מטעי התמרים של הקיבוץ. "זה שטח של המדינה ואני מצפה מהמדינה שתיקח אותו מהם ותעביר אותה לפרויקט." אמר פקר. "אני הבטחתי להם עבודה לכל חייהם בפרויקט. יש להם מכבסה את כל הכביסה שלנו אנחנו נעשה אצלם." "מי אמר שאנחנו רוצים לכבס כל החיים?" שאלה נורית, מי שהיתה מנהלת בית הספר הייחודי של אילות. "על השטח הזה שרן פקר רוצה יש את מטעי התמרים שלנו. אלו התמרים הראשונים שמבשילים בארץ. אנחנו מתפרנסים מהם. למה שנוותר על שטחי החקלאות המובחרים שלנו לטובת פרוייקט של רן פקר, אנחנו רוצים לחיות בכבוד ממה שאנחנו נחליט שאנחנו רוצים לחיות." אילות הוא קיבוץ קטן. 70 חברים. שמורת טבע אנושית מצפון לאילת. מקום שמתפרנס בכבוד. שום דבר לא מנותק. המדינה הישנה הציצה לרגע. זו שמאמינה בכבוד האדם וחירותו ולא בתנועה של הכסף הגדול והפיכתו לזהב חסר טעם ומתכתי. "אז לא תילחמו באקווריה?" "אם הייתי יודע איך." אמר שי טחנאי. "מדובר כאן על 1200 דונם של שטח ציבורי שלא יכולנו להתנגד אליו כי לא היתה שם בנייה למגורים אלא רק למלונאות." "ואתה יודע על כמה תיירים מדובר?" "2 מליון לשנה." אמר שי. עכשיו מגיע השלב המכריע, הסופני לגבי אילת, של הבניה המסיבית. של תוכניות 'אוקווריה' לדיסנילנד ולאס ווגאס, לעיר חדשה שלא תהיה יותר טובה מהישנה. לקבירתה הסופית של אילת, להצפתה בתיירים, מלונות, זיהום, גודש תנועה, כיעור וחרבון שיחרבו את שונית האלמוגים העדינה. אילת היא תמונת דוראין גריי שלנו.מה היינו יוכלים ליצור פה. איך אנחנו ניראים באמת. לאן אנחנו הולכים. "מה אתה מדבר, אין לנו שום קשר למאבק בחוות הדגים. אנחנו לא מתקרבים 300 מטרים מהים." גרף רן פקר את ספר התוכניות כששאלתי אותו על המזח העגול עם הרציף המוליך לחוף שהיה מצויר במקום בו נמצאים כלובי הדגים. "אלו שירטוטים ישנים. ירדנו מבתי המלון הצפים. אין לך מושג מה אנחנו משקיעים בסביבה – זה בסטנדרטים אמריקניים. יהיה לנו מכון טיהור משלנו, כל כיכר תהיה עיר אחרת בעולם, תהיה כאן ונציה ופאריז וניו יורק ובצפון השטח קיבלנו את אישורה של רשות שמורות הטבע, אנחנו נשאיר את דקלי הדום בתוך מגרש הגולף שלנו – זה יהיה מגרש גולף מדברי כדי לא לפגוע בסביבה – זה יהיה הרבה יותר מוצלח - אתה יודע כמה כסף זה יעלה?" מגרש גולף לשועי עולם שכדורי הגולף שלהם נופלים בין דקלי הדום. כמה מרגיע. מהקומה ה-13 ברחוב מדינת היהודים יכולתי לדמיין את היזמים נוחתים עם המטוסים הפרטיים שלהם ונוסעים למגרש הגולף המדברי שנבנה רק בשבילם. מגיע להם, אני רואה את שר האוצר התורן, או את ראש הממשלה אומר, הם השקיעו פה כסף - חזרתי לניר פפאי ושאלתי אותו אם הוא יודע למה צלול תוקפים את כלובי הדגים כשאי אפשר להוכיח קשר בין הנזקים לשמורה והכלובים והאם יכול להיות שמוריס קהן הוא חלק מהקבוצה שעובדת על 'אקווריה' שכלובי הדגים תקועים להם בשטח הימי. "חוק החופים החדש צריך לעבור בימים אלו ועם החוק החדש אי אפשר לבנות שום דבר 300 מטרים מהחוף." אמר ניר "אני לא מכיר שם תוכניות למלונות ואני לא חושב שלמוריס קהן יש כסף ועניין במלונות." "וזה שקהן מממן את ההתקפה החזיתית של 'צלול' על כלובי הדגים ואת כל מה שקשור במאבק התיקשורתי הזה?" "אני גם לא מת על צלול." אמר ניר. "אבל בכל מקרה לא מדובר שם בבניית מלונות, שמעתי דיבורים על אטרקציות תיירותיות." "אטרקציות תיירותיות?" שאלתי "דיסנילנד שמשתרעת על מאות דונמים, על ציר הנדידה של הציפורים, שבשיחה שהיתה לי עם רן פקר במשרדו הוא דיבר על תחזית מינימום של 2 מליון תיירים בשנה ומגרש גולף מדברי לעשירי העולם? בהחלט אטרקציה." "זו אילת." הוא אמר. "כן," אמרתי בעצב והבטתי בקירות המשרדים האפרוריים והדחוקים של החברה להגנת הטבע ברחוב השפלה בתל אביב. בתחנה המרכזית הישנה. קו ההגנה האחרון של מדינת ישראל. ניר הסביר לי שם שהחברה נאבקת על השטחים הפתוחים – על הים, על ההרים ושאילת צריכה להתפתח. אני לא הייתי בטוח שאילת צריכה להתפתח. ההתיישבות. הפיתוח. הססטינאבל דיבלופמנט, מה שתורגם לעברית כפיתוח בר קיימא. מילה יפה שנשמעת כל כך מדעית ומקצועית ומכשירה את הדברים שאסור לעשות. "להתפתח? לפי מכתב שהוציא ד"ר בני שלמון ביולוג ורכז סטטוטורי של מחוז אילת ללשכות התכנון ומנהל התכנון ב-2003 , היעד הסופי של אילת צריך להיות לא יותר מ-80,000 תושבים ב-2020. ולהקפיא את הגידול שלה עד 2010. כבר היום העיר לא עומדת בנפחי התנועה, הזיהום, הבנייה והביוב שלה. אתה מדבר על הכפלת העיר בשטח שמשפחת דנקנר בסיועו של אהוד אולמרט חתמו על הסכם עם מנהל מקרקעי ישראל, ואתה מדבר על פרוייקט שצמוד אל העיר החדשה של דנקנר במזרח, פרוייקט שיחסל את השטחים הפתוחים של העיר. על איזה טבע אתה מדבר – זה כמו להגיד שיש לך גידול סרטני אדיר בבטן אבל הציפורניים מטופלות. שום דבר לא יחיה מסביב לאילת, אילת גם היום היא קטסטרופה – עיר שתושביה שונאים אותה, ואתה מתעסק בהתנגדויות לכלובי הדגים במקום להילחם ביוזמות שיחריבו אותה סופית?" "אני לא יכול לדעת מה יהיה לפני שיש תוכניות." "התוכניות לרציחתה של אילת עם העיר החדשה של דנקנר והמיזם של רן פקר ואקווריה קיימות גם אם זה עדיין לא הגיע לוועדות שמתירות." "זה לא בלתי הגיוני מה שהוא מתאר" אמרה חגית לוז-און, עורכת הדין של החברה, היא הכינה לי את המלצת של היועץ המשפטי מזוז בעניין משפחת דנקנר והשטחים באילת ועתלית ואת תגובת החברה להגנת הטבע להפרה העקרונית הזאת ולפגיעה במדינה שמורכבת מאנשים והמשאבים השייכים להם. "תזכור שב-1986 משפחת דנקנר הגישה בקשה להערכת שמאי בשטחים שלהם בעתלית. ב- 1992 הם ביקשו שינוי יעוד מחברת המלח שבה הם חברי דירקטריון לשטחים לבנייה פרטית בשטח מפעל המלח שלהם ועליהם בנו את הבית של המשפחה. ועכשיו הם הגישו בקשה לשינוי ייעוד משל שאר השטח לבנייה. בעתלית זה לא ילך להם כי ייעוד השטח הוא שטח פתוח. אבל באילת זו קרקע שמיועדת לבנייה. חברות בסדר גודל כזה מכינות מהלכים שנים מראש. אלו לא דונמים או מבנים בודדים – אלו אלפי דונמים. התרחיש לא נשמע לי בלתי סביר." "כשהסתכלתי בתוכניות של אקווריה אצל רן פקר יש שם מזח ימי שמחבר את החוף עם רציף עגול צף – למלונות הימיים שהם טוענים שירדו מהם. זה נמצא בדיוק על השטח של חוות הדגים. רן פקר בעצמו דיבר על כביש עוקף אילת שיוביל אליהם ישירות את התיירים. ואם אתה שואל אותי – גוש המלונות הצפים הוא הראעיון הבא כדי למשוך תיירים שיוכלו לבוא רק לאקווריה מכל מלונות המפרץ המצריים." "אני לא מכיר את זה." אמר ניר "אני לא יכול להיאבק בתוכניות לא קיימות שלא אושרו ולא הופקדו." "אתה צודק." אמרתי. "אבל אתה יכול להאמין שיש אינטרסים גדולים וחזקים ושאתה כלי משחק בידי כוחות ציניים שמגייסים גופים כמוך או עמותות פרטיות שממומנות על ידי אנשי עסקים שיש להם כל מיני סיבות כדי לייצר לעצמם תווית הגונה." "אני לא יודע." אמר ניר והתקשר ליריב אברמוביץ, מנכ"ל עמותת 'צלול', לשאול אם יש לקהן מעורבות ולספר לו מה אמרתי. יריב התקשר אלי והזכיר לי בטון מפגיע מה קרה לדליק וולוניץ שהתגייס לטובת חוות הדגים. אמרתי לו שאני לא אוהב איומים. "צלול" ומפלגת ה"ירוקים" מסמלים את הצד של ההפרטה במדינת ישראל. יזמים שמזהים נישה ומתפרצים אליה. 'צלול', מייצגים את מותה של החברה להגנת הטבע שהוקמה במדינה שבה היתה תפיסה ציבורית של חברה עממית. עם מותה של החברה והצטמצמותה, זיהה מישהו, איש עסקים מצליח, את הנישה הירוקה שבה הוא יכול להניע מהלכים שמוצאים חן בעיניו באיצטלה של שומר טבע. התרגיל הזה נוסה בעבר תחת האיצטלה של נסיון השתלטות על חוגי סיור של החברה להגנת הטבע. שם נעמדו אנשי החברה הישנה על רגליהם והחברה ניצלה אם כי חטפה. 'צלול' לא צמחה מתוך גוף חוץ ממסדי ירוק ובועט. היא בדיוק מה שהיא. חברה שממומנת על ידי איש עסקים פרטי בעל אינטרסים וככזו – אני לא מרגיש איתה נוח. וזה עוד לפני התוקפנות הבוטה של מנכ"ל העמותה בשיחת הטלפון הלא קרואה. "קשה לי להאמין בתומתה של עמותה שממומנת על ידי איש עסקים בעל אינטרס." אמרתי ליריב המנכ"ל בטלפון "אני לא כל כך מאמין לצדיקים." "מה כל כך קשה לך להאמין בצדיקים? אמר יריב בטון קשה. "איך אתה יכול להגיד שאתה עובד על כלובי הדגים ולא פנית אלינו שאנחנו יודעים הכי טוב ויותר טוב מכולם על העניין הזה?" "הם יודעים הכי טוב ויותר?" גיחך ד"ר אביגדור אבלסון, כשסיפרתי לו על השיחה המוזרה מ'צלול'. "אפגש איתך ברצון" אמרתי ליריב. "אם נפגשתי עם רן פקר, אנשי חוות הדגים, החברה להגנת הטבע והביולוגים הימיים, אין מניעה שאפגש גם עם צדיקים." קבעתי עם יריב ונסעתי לאוניברסיטה לפגוש את לב. לב פישלזון, המייסד של הביולוגיה הימית הישראלית, חיכה לי בעירנות בשמונה וחצי בבוקר שהיא שעה שאנשים שאין להם זמן לבזבז מתחילים את היום. יש ללב עיניים כחולות חודרות וגם כשהוא יושב מאחורי השולחן הגדול בחדר הצנוע שלו, פרופסור אמריטוס בן 82, יש בו עוצמה מצמיתה. השיעורים שלו התנהלו בשקט מופתי, לא היה זמן לשאלות, תמיד היה דחוף לו להעביר הרבה יותר חומר ממה שמסגרת הזמן איפשרה. הוא נולד בחלם ב -1923 ובא לארץ ב-1947. את מלחמת העולם השנייה העביר כסטודנט רוסי מצטיין. כאן, הוא היה ממיסדי החוג לביולוגיה יחד עם הינריך מנדלסון ויחד איתו את אוניברסיטת תל אביב. "מפרץ אילת הוא כמו בקבוק שסופו צואר צר." אמר לב "הצואר הוא ראש מפרץ אילת. ואין פיתוח בלי פגיעה. ססטינאבל דבלופמנט לא קיים." כמה אני מסכים עם לב. אם הייתי יכול, הייתי זורק את המילה הצבועה הזו – את הפיתוח בר קיימא, שנשמע כמו שם של מחלה, לפח האשפה של הלשון. "האדם נולד על ידי פיתוח – אדם הוא התוצרת של עצמו. הרבה מהשאלות שאתה מעלה, קשורות באיך המדינה תחליט מה היא רוצה באילת. ברור שנוכחות של 200 אלף אנשים תפגע במפרץ. אבל אין תוכניות ברורות." לב, כמוני, הוא איש של המדינה הישנה, זו שגוססת מול עינינו ואנחנו בתמימותינו מנסים להציל. אותה מדינה שחונכנו להאמין שהיא אחראית לתושביה, שהיא חכמה, מעניקה ביטחון פיזי, חברתי וכלכלי, מנהלת את משאביה לטובת הדורות הבאים, לא הגוף המת שאוכלי הנבלות והתולעים עושים בו מה שהם רוצים בטענה שהם מיטיבים איתו. איתנו. שאלתי אותו על אילת והוא ענה לי על מפרץ חיפה. "עכשיו כולם התעוררו לנזקים שפרוטרום עושה. אבל ב-1991, האוניברסיטה נתנה לי 30,000 שקל כדי לחקור. ואני אמרתי שאני רוצה לחקור את האדם, לא איזה צפרדע או ציפור. חקרנו שם כלבים וחתולים, חולדות ושחפים –חיות שאוכלות משולחנו של האדם והתוצאות היו מזעזעות. ואז נפגשנו בכל המי ומי מעמק זבולון ועכו – פרוטרום וקיבוצים ואמרתי להם – אתם יושבים על פצצת זמן בריאותית – ברזל, עופרת, כספית ברמה שלא מוצאים בים התיכון. המדינה הכניסה יישובים וכימיה ותעשיה באותו מקום – יש שם 500 מפעלים שונים ויותר. עד היום לא יודעים מה יש שם. ברמב"ם, אחרי שהבאנו את תוצאות המחקר, הם אמרו שהם ידעו שיש שם מוקד סרטני אבל לא הבינו מאיפה. אילת היא אותה פרובלמה. המדינה לא החליטה ולכן בעלי הממון מחליטים בשבילה. "המפרץ מזכיר לי כוס מליאה, אתה מוסיף טיפה הכל נישפך. כלובי הדגים הם הטיפה. לפני 15 שנה בירכתי את מגדלי הדגים כי זה מפעל ציוני, אבל אני לא יודע מה יהיה בעוד 4 שנים ותשים לב, אני לא מדבר על ביולוגיה, אני מדבר על האדם ובריאותו. מה שמפחיד אותי זה העומס הביולוגי- אני מוכן להסתכן ולהגיד שיש יותר ביו-מסה של דגים בכלובים מכל הדגים שיש בראש מפרץ אילת. "ל-2000 טון דגים אתה זורק 6000 טון מזון. הדגים לוקחים 16-18% מזה והשאר נפלטים כשתן וצואה או כאנרגיה לים. אתה צריך לזכור שחלק גדול מהדג, בדיוק כמונו, זה מים. "ב-1998 מוניתי כראש וועדה שבודקת את השפעות המגדלים על ראש מפרץ אילת וכשהם הרגישו שאני מגיע לתוצאות שליליות הם הקימו עוד וועדה וכשהיא הגיעה לתוצאות לא טובות, הם הביאו את המומחים הבינלאומיים. הסערה התרכזה באלמוגים ואני לא השתתפתי בה, כי הים הזה הוא לא רק אלמוגים ואתה לא יכול להוכיח שהכלובים הורגים אלמוגים. אבל אפשר להוכיח שהכלובים פוגעים בסביבה. במשך 3 שנים ערכנו מחקר ציטולוגי-כימי והוכחנו שיש פגיעה סרטנית גנטית ופיזיולוגית בצדפות. בשלוש השנים האלו לקחתי חשמנונים, שאלו דגים שחיים גם בשונית וגם בכלובים, ובדקתי את הבריאות שלהם. החשמנונים הם דגים שחיים שנה וחצי. אפשר לבדוק בהם השפעות במהירות. בבלוטות של אלו שאספנו בצפון, ליד כלובי הדגים, מצאנו כליה, טימוס וכבד פגועים. הם לא מתו – אבל היתה להם פגיעה בבלוטות. וכל זה מתקיים בקוקטייל של זיהום שמורכב מנמלים, פוספאטים, אנשים ושיטפונות. כלובי הדגים מקבילים לביוב שהוזרם לים ושנגדו נלחמנו 15 שנים. מה שלא צריך להיות בים – שלא יהיה ים. אם לא צריך ים – אז בסדר, תעשו מה שאתם רוצים. "הבעיה עם אלמוגים שהם דשא חי – הם צריכים תמיכה ביולוגית נמוכה, הם יצורים של אזור אוליגטרופי - דל תזונה , הם מייצרים 80% מהמזון של עצמם אם תיקח מהם את האור – הם דועכים, אם תעלה את כושר הייצור במים (שיתבטא בעכירות)– אתה מוריד את כושר הייצור של האלמוגים." חוקרי האלמוגים מניחים שאם האלמוגים נפגעים, הם נפגעים כי מישהו או משהו מעלה את העכירות. אבל זו הנחה. לא הוכחה. "יש לנו עוד בעיה" אמר לב, "שימור החומר, יש בוצה מתחת לכלובים, חלק מוסע על ידי הסערות הדרומיות לעומק, באביב יש עירבול אנכי. החומר החוזר יכול להזיק לנו. כמו ארגזי התחמושת שמשחררים חומצה מול חוף סידנא עלי וכמו השפד"ן שכל רעלי הבוצה שלו חוזרים לחופי תל אביב. וקיימת כמובן בעיית התיירות- עיר ליד הים שאם לא מנהלים אותה כמו שצריך, מזרימה פסולת, אבק, שטפונות וביוב לים. אבל האם יש פגיעה בשמורה? זו שאלה טובה. סטודנטים שלי שבדקו את הנושא לא הבחינו בכך. זו הבעייה עם האלמוגים וכלובי הדגים. יש המון דברים לא ברורים והמון אמוציות. ולכן המדינה צריכה לחשוב אם היא משקיעה מחשבה בלישמור או נותנת לאנשים פרטיים לנהל את מה שהם רוצים. כמה מלחמה היתה לשימור הכרמל? קראו לנו אנטי ציוניים ויפי נפש ותיראה כמה עמישראל נהנה מהכרמל. קוצר הראייה ואולי יותר גרוע – הטיפשות המנהיגותית, שלא מבחינה בין תפל ולא תפל, בין חשוב ולא חשוב ואני לא מדבר על אתיקה שבה המנהיגים שלנו לא מקיימים שום דבר. "מה שמפריע לי זה קוצר הראייה. העיוורון, הטיפשות שבה אין מחר. "כלובי הדגים זו חלוציות אבל צריך להחליט אם הקיבוץ חי או מת. לרפי פרידמן, הבן של מי שהקים את המצפה התת ימי, יש חוות דגים של 20 דונם ליד אילות שעובדת על המים של חברת חשמל. אני עזרתי לו. זאת אומרת – פיילוט יש." "להעביר ליבשה?" אמר לי שמוליק אחר כך כשעמדנו על סיפון הספינה שאוספת את הדגים ישר לתוך ארגזי הקרח בדרכם צפונה אל הסועדים "אתה יודע כמה שטח צריך? עומק בריכה לעבודה זה לא יותר ממטר מים וזה אומר 600 דונם שמי ייתן לנו? ותראה פה, על דונם וחצי אנחנו מגדלים מאות טונות. ויש גם את עניין טיהור המים, צריך פילטר ביולוגי, זה לא חוכמה להוציא את המים כמו שהם מהברכות בלי לטהר אותן, וזה לא זול-" "ההעברה ליבשה תהיה יקרה יותר ואם זה לא שווה – אז שלא יגדלו. שיגדלו בים התיכון שבו כבר מגדלים. אם כי-" אמר לב, " מה שמייצר את העומס האורגני זה מה ששוקע ולכן אם היו שואבים את הבוצה על ידי משאבה, מפרידים וממחזרים את המים – זה היה פותר חלק גדול מהבעיה." שאלתי את לב על התוכניות של אילת, על הכפלת העיר של משפחת דנקנר, על דיסנילנד ולאס ווגאס שרן פקר וחבריו מתכננים. שאלתי אותו אם גורלם של השוניות יהיה כמו פרחי הבר שטרחנו להגן עליהם רק כדי לכסות את הפרחים השמורים בשכונות בטון, במצפים בגליל, בתנחלויות, ביישובי הכוכבים בבנה ביתך הבזבזני, באתרי אשפה חוקיים ולא חוקיים. שאלתי אותו אם המלונות המצרים – 200 בשארם א-שייך ועד כמספר הזה עד טבה, לא משפיעים על המפרץ לא פחות מכלובי הדגים. המערכת שבין נואייבה וטבה שלה אין ביוב מרכזי ושפכי המלונות והזיהום האנושי זורמים ישירות למפרץ. "המים בראש המפרץ נשארים במקום" הוא אמר. "מאילת ועד נואיבה זו מערכת אחת ומנואייבה עד המיצרים זו מערכת אחרת." רוב המלונות המצריים בסיני ניבנו ב-10-15 השנים האחרונות. מלונות גדולים של מאות החדרים מנמל נואייבה ועד לטבה. בפסח 2005 נסעתי לסיני. לים. לרצועת החוף שבין ראס בורקה לנואייבה. זו רצועה שאורכה כ-20 קילומטרים. תכננתי לשנרקל וללכת על הרצועה כמה שיותר. החוף שנמצא מדרום לראס בורקה הוא אחד ממתחמי החושות הצפופים בסיני. במרחק של ב-100 מטר מהחוף יש שונית מחסום. החוף חולי ולכן השונית לא מתחילה מהחוף. אלמוגים לא מתיישבים על חול. השונית, לאורך מאות המטרים ששנירקלתי, היתה הרוסה ומתה. לא היו בה כמעט דגים. על החוף שנדרס על ידי החושות והמלונות לא רצו יותר סרטני נזיר. ודאי שלא האוקות – סרטני הכנר החביבים. ניצחנו. הלכתי על החוף לכיוון 'בוואקי', אחד המלונות הוותיקים של מזרח סיני. שם התרכזו גלשני המצנח. החול היה שחור. בורות הספיגה לא עמדו בלחץ וחילחלו לכיוון הים. החושות והמלונות נמשכים ברצף עד לנמל של נואייבה. בכל בוקר היו הפועלים הסודנים גורפים אצות חומות שהים הביא והשאיר על החול. פריחת האצות היתה גדולה וברורה. היו הרבה נוטריינטים במים ולא היה צריך ללכת רחוק לגלות מאיפה הם מגיעים. כשנכנסתי למים בראס א-שיטן קידמו את פני ניילונים במים. הניילונים חונקים את האלמוגים. לפחות בחמישים המטרים הראשונים שבהם נוגעת השונית בחוף, ובראס א-שיטאן השונית היא שונית חוגרת – שנצמדת לסלע החופי, היתה השונית מתה. מתה על פי הערכים שקבע פרופסור יוסי לויה. גם המושבות היו מתות ואלו שהיו עדיין בחיים גססו בחלקים גדולים. וכמו שתיאר לויה בשונית באילת, החתך השתפר בעומק של 5 ו-10 מטרים. אבל שם דווקא היו דגים. אולי בגלל שהמלונות הפסיקו לסמוך על הים המדולדל והתחילו ליבא בורים ודניס מימת ברדוויול ומדייגי פורט סעיד. במעגנה, 2 קילומטרים דרומה, שגם שם היתה השונית שונית חוגרת, היה המצב דומה. פה, במרחק של כמעט 70 קילומטרים דרומה מאילת, אי אפשר היה להאשים את כלובי הדגים. פה היו ידיהם המשמידות של התיירות והזיהום חשופות. "אני צולל הרבה בין ראס נצרני לשארם – והשונית שם הרוסה לגמרי בגלל התיירות." אמר אביגדור אבלסון, "אבל אם אתה צולל במיצרים עצמם, בגורדון ובג'קסון – שם השוניות במצב מצוין. וגם בעקבה המצב מצוין." עקבה מרוחקת כמו השונית האילתית מכלובי הדגים. רגל התיירות שהורסת את המפרץ היא רגל גסה בהרבה מכלובי הדגים. "אתה מוכן?" שאל לירן. הסערה עברה בשבת ועכשיו נשבה הרוח הצפונית הרגילה, השמש חיממה את המפרץ היפה, עננת פוספאטים ריחפה בעננה דשנה מעל מזח הפוספאטים הירדני ודגל ירדן ענק התנפנף בחוף המזרחי. לבשתי את החליפה, גרבתי גרביים והעמסתי על עצמי את המיכל מאזן הציפה והמשקולות, נועל את הסנפירים ופוסע אל קצה לשון הנחתת, קופץ לתוך המים. לירן קפץ אחרי ואנחנו סימנו אחד לשני שהכל בסדר והתחלנו לשקוע לתוך המים שכל פעם שאני צולל לתוכם אני חושב לעצמי שבשביל מה בכלל אני שם את הראש שלי מתחת למים של הים התיכון. איזה ים יפה. הראות לא היתה משהו. צללנו באלכסון אל הכלובים שנמצאים מפני המים ועד לעומק של 18 מטרים. הכלובים העגולים היו צפופים בדגים. מאות אלפי דגים. מסביב לכלובים ריחפו דגי אבו נפחא הכי גדולים שראיתי בחיים. להקה ענקית של שורי חלפה בין הכלובים, חתולי ים ריחפו מעל הקרקעית. הכלובים היו תחנת האכלה ויצרו את בסיסה של שרשרת מזון במקום שהיה שממה. שכן הים האדום הוא סוג של שממה ימית. אוליגוטרופיה. בגלל זה המים שלו כאלו צלולים. אור השמש מאיר את הים 360 יום בשנה. אין פה נהרות ונחלים שמזרימים סחף הגורם לעכירות, חוץ מזרימות הביוב, משטפונות החורף ומהבנייה המסיבית של המצרים לאורך חופי מזרח סיני וההשמדה הנמשכת שם של שוניות האלמוגים. אבל גם כך מהווה עומקו הרב של המפרץ מנגנון מזכך, הסחף המגיע יורד במהירות לעומק ואינו מתערבל במים. ים שקוף וחם. לכן גם לא היה לי קר כשירדתי מתחת לכלובים במרדף אחרי להקות הדפדופים והסרגוסים השחורים לבנים. האוכל והפרשות הדגים מעלים את רמת הנוטריינטים במים, העלאת הרמה גורמת לאובך ועירפול המים, להפחתת חדירת אור, לפחות פוטוסינטזה, לרמות חמצן פחותות, לפירוק מופחת של חומרים אורגניים, לעלייה בכמות האצות. לגורמים הפיסיים של הים, אפשר להוסיף את המחסור בפלנקטון במים. עכירותם או צבעם הכהה של האוקיאנוסים מתקבל פעמים רבות משפע בעלי חיים. ים סוף הוא "מדבר" ביולוגי מצד האצות ובעלי החיים הזעירים. בעלי החיים מתרכזים בשונית האלמוגים, שאותה ניתן לדמות לנאת מדבר. ובכלובי הדגים שמייצרים נאת מדבר מלאכותית. אלא שכאן, ואין לי מושג אם ככה היה המצב גם ליד השונית, לא היו המים מאוד שקופים. זה מה שעושים הנוטריינטים. לירן אמר שיש ימים שבהם רואים מצד לצד. שבאתי ביום שאחרי שהזרמים המקומיים ערבלו את החול בעומק של 55 מטרים שם נטועים הכבלים שמעגנים את הכלובים. להקות דגים רדפו אחת אחרי השניה בעומק של 45 מטרים. איזה עולם יש מתחת למים. על הכבלים של הכלובים היו אלמוגים. אלמוגים רכים, אלמוגים דמויי צמחים, אלמוגי אבן ושושנות ים וספוגים ארסיים ואדומים שלירן הזהיר אותי עוד לפני הצלילה שלא אגע בהם. לאלמוגים ולחברת השונית שהחלה להתפתח פה לא היה מושג שהכלובים לא בסדר. שונית מורכבת מאלמוגים שהם בעלי חיים ישיבים, שזקוקים למצע סלע להתיישבות ולפיכך לא יתפתחו בחוף חולי. ולכן אין (או לפחות לא היו עד 1993) שוניות אלמוגים בחוף הצפוני של אילת. ראשית האלמוג בפלנולה הצפה במים עד שהיא מוצאת מצע קשה שעליו היא מתיישבת והופכת לפוליפ. הפוליפ מתרבה לאחר מכן בצורה של הנצה - כדוגמת שיח או עץ. בתהליך גידולו משקיע האלמוג סידן ובונה שלד קשיח. לאחר מות האלמוג משמש שלדו כתשתית להתיישבות פלנולות חדשות וכך נבנה סלע השונית - אלמוג על אלמוג ובעל חיים על בעל חיים. אל חברת האלמוג הבסיסית מצטרפים בעלי חיים ישיבים אחרים המהגרים עם זרמי המים ומיני דגים המוצאים את מסתורם ואת מזונם בנבכי הריף. כשבעלי החיים השונים מתים, הם תורמים את שלדיהם הבנויים סידן לבניין. ועכשיו לך תדע כמה נזק לפלנולות, ליחידות ההתרבות הצפות של האלמוגים, נגרם נזק בגלל הבינוי המואץ הדיג וההרס של שוניות סיני. זה נחמד להאשים את כלובי הדגים. רק לא בטוח שהנמלים שהם הרבה יותר קרובים לא מזיקים יותר, שרגלי המשנרקלים והצוללנים לא גורמות לנזק. כשיצאנו החוצה עמדה הספינה שעליה המנוף רשת שאוסף את הדגים מהכלובים הגמישים שקרקעיתם נמשכה כלפי מעלה על מנת לצמצם את הרווח ולהפוך את הדניסים למרק צפוף שהרשת טבלה בתוכה מעלה כמעט חצי טון דגים בכל פעם. "אתה רואה את האצות פה?" אלו אצות שהבאתי פעם למסעדה תאילנדית והעובדים אכלו אותם בלי להשאיר פירור." אלו היו אותן אצות שכל כך מפחידות את יוסי לויה, אלו שמתיישבות על האלמוגים וחונקים אותם, אצות שפורחות בגלל שפע הנוטריינטים. הבטתי במלונות. "אתה יודע מה אמר האדריכל שבנה את ברזיליה כשבא לאילת?" שאל שמוליק משיח. אוסקר נימייר, האדריכל הברזילאי, תלמידו של לה קורבזיה, היה בישראל ב-1965, הוא תיכנן את כיכר המדינה ואת אוניברסיטת חיפה. ואת ברזיליה. "כששאלו אותו מה אפשר לעשות את אילת הוא העיף מבט מסביב ואמר שאין שום קטסטרופה שאי אפשר לסדר עם כמה טרקטורים וכמה טונות חומר נפץ." אין לי מושג אם הסיפור על נימיייר נכון. אבל לפעמים נדמה שצריך להתחיל כאן מהתחלה. באחד המקומות הכי יפים הצליחו הישראלים לבנות את אחת הערים המפוספסות ביותר בעולם והם ממשיכים בכל הכוח כשהמנטרה היא תיירות והמטרה היא כסף. פגשתי את יריב אברמוביץ', מנכ"ל צלול בבית קפה יפואי. יריב הוא עורך דין בהשכלתו שניהל מחלקה עיסקית בחברת הייטק וכשנסגרה קיבל את ההצעה לעמוד בראש עמותה ממומנת מכיס פרטי הביא את שיטות השיווק אותן למד במקום אחר. ההנחה העיסקית קובעת שמנהל טוב הוא מנהל טוב בכל מקום. טוב למה? ניהלנו שיחה ידידותית. שירטטתי לו את מותה המתקרב של אילת ורציתי לדעת ממנו האם למוריס קהן יש מעורבות בפרוייקט אקווריה. ואחרי שבוע הוא התקשר ואמר לי שלמוריס קהן אין מעורבות באקווריה. למרות שבטלפון הוא אמר שהם אלו שיודעים יותר מכולם, היה עצוב לגלות בפגישה כמה מעט הוא ידע על הנזקים האמיתיים של חוות הדגים ועל התועלת שלהם. המאבק נגד הכלובים ובעד השמורה מסיט את הויכוח מהמקום האמיתי. ממה שהיתה צריכה להיות העבודה של 'צלול' אם הם היו יותר רציניים מחברת פרסום שמנוהלת על ידי עורך דין שהתמחה בשיווק עסקי. "אתה לא חושב שהכוחות הגדולים משתמשים בכם?" שאלתי את עורך הדין, מנכ"ל צלול. "אנחנו הכוחות הגדולים, הארגונים הירוקים. התחלפה האג'נדה." הוא אמר. "ואין מחלוקת שהכלובים יצאו מהמים – הם מנהלים קרב נסיגה. הם לא מרוצים 14 חודש, הם רוצים 3 שנים ושתתחלף ממשלה בדרך." ב-5 ליוני 2005 החליטה ממשלת ישראל להוציא את הכלובים מהים תוך 3 שנים תוך פיצוי בעלי הכלובים ומציאת פתרונות חלופיים. מי ניצח? מי יפסיד? המאבק בכלובי הדגים מטומטם. כניראה שכלובי הדגים מונעים פיתוח תיירותי מזיק בהרבה מהנזק שהם גורמים לו. ואכן, ביום שיעיפו אותם וייבנו את המיזמים התיירותיים, תמות גם השונית. התיירות והעיר הלא פרופוציונאלית ישמידו את השמורה. אבל אם באמת אין לכם מושג איך תיראה אילת בעוד כמה שנים אפשר להציץ דרומה אל השכנה המפוארת שלנו – מצרים. הם, כדרך אימפריות, עושים הכל בגדול ועד הסוף. הורגדה, על החוף המערבי של מפרץ סואץ, היתה חתיכת מדבר מוצלחת עם שוניות אלמוגים מפוארות לפני 20 שנה. המצרים הקימו שם מאות מלונות והמקום ניראה כמו ערימת אשפה אחת גדולה. לא שווה כלום. סיני היה המקום המוצלח ביותר בעולם. בחלקים הוא עדין. שארם א-שייך ומפרץ נעמה הם מהמקומות היפים ביותר בעולם. היו. בשארם ובנעמה יש כמעט 200 בתי מלון. עשרות מעודוני צלילה. בשעות היום חונות עשרות יאכטות צוללים על השוניות מהמיצרים ועד שעב עלי וראס מוחמאד. האלמוגים גוססים ונעלמים. בד'הב אין אלמוגים והמפרץ של עסלה – המתוקה, הדבשית, נעלם מתחת למכבש התיירות. מנואייבה אל מזיינה צפונה עד לטאבה האלמוגים נעלמים בקצב מהיר, יש שם עוד מאתיים בתי מלון. עוד מעט לא יישאר כלום מהמפרץ. המאגר הביולוגי של ראש מפרץ אילת מגיע מהדרום. זה היה מאגר של בעלי חיים, של פיטו וזואו-פלנקטון, של פלנולות אלמוגים. פחות ופחות. דייג אינטנסיבי, שוד אלמוגים, פגיעה על ידי צוללים שייטים ודייגים, זיהום ים, עליית חום, הלבנה, שפיכת פסולת וביוב. אנחנו ניזונים מהשיירים של המצרים. ומצפון, כמכבש, יבואו התוכניות של אוקווריה, של משפחת דנקנר, של כל היזמים שרוצות לסחוט את המדבר עד תום. אותם יזמים כמו אלו שהקימו למצרים את המלונות בסיוע מקומי. את הכסף הגדול, או הבינוני, את אותם כמעט 50 מליון דולר שהפוליטיקאים רוצים להעניק לרן פקר וחבריו, צריך להשקיע ישירות באילת – לבנות מחדש את אזור המלונות הקיים – להרחיק אותו מהחוף, להשקיע בעיר המכוערת והמוזנחת. לתכנן אותה מחדש לטובת תושביה. לטובתינו. השונית נהרסת בגלל שהמפרץ מותקף על ידי תיירות, מסחר, תעשיה ופעילות אנושית לא מבוקרת בערים שמגדילות כל הזמן את נפחי התיירות. השונית מתפתחת ליד כלובי הדגים. צריך לנהל את כלובי הדגים נכון ולשמור על מאגר שישמור על השונית שבשמורה. כלובי הדגים הם סוג של אוצר קטן. כשהוא קטן. צריך לשמור על מינון נכון ולהשתמש בו כבנק חי של מזון, מינים ובניית שונית. יום אחד, כשייגמרו ליבש את אילת והיא תהיה ערימה מסריחה וחסרת חן במיוחד, יסעו היזמים בעלי הממון שיודעים לשנע כסף ממדינה לבנק, מבנק לכיסיהם, למקום אחר להשחית אותו. כי ככה זה מדינות עולם שלישי שנשלטות על ידי כסף, הפרטה ומשפחות. ערכים מופרטים לכסף וזה נדחס למכונות ההימורים שמסממות ומטמטמות את כל מה שמסביב. ומה נישאר לנו? כלום. כלובי דגים ושונית גווועת.

עוד בספר: ג'בל עזזמה ורמת חובב

 

תודות וקרדיטים יצירת קשר פניה למנהל האתר פרסום באתר

האתר ניבנה ע"י אלי וישניצר- ועד עובדי חקר ימים ואגמים לישראל